נכדתי בת פחות מארבע שנים, הלכה לחוג של "שעת סיפור". החוג כלל גם הצגה, שבה השתתפו הילדים, שהציגו את הסיפור שהוקרא במפגש.
שירה לא רצתה להשתתף בהצגה כשאר הילדים. כשיצאו מהאולם שאלה אותה אימה: "למה לא השתתפת בהצגה?" ושירה ענתה: "כי לא הזמינו אותי".
שירה, על פי היומן דזיין, היא פרוז'קטורית. ככזו – האסטרטגיה הנכונה שלה בחיים היא לחכות להזמנה. (לא ליזום כמו מניפסטור, או לא להיענות כמו ג'נרטור).
איש לא אמר לה זאת. היא לא שמעה את זה מאף אחד. מה שמפליא הוא שילדה כל כך קטנה, הרגישה באופן טבעי, איך נכון לה להתנהל בחיים, וידעה לבטא זאת. הילדים יודעים הכל באופן טבעי. וכפרוז'קטורית – כאשר תקבל את ההזמנה – תוכל עדיין להחליט אם היא רוצה לקבל אותה, אם היא מתאימה לה, או אם תדחה אותה. הכל על פי האנרגיה שבתוכה.
הילדים נולדים עם האמת שלהם. אולם הם נולדים לעולם שרוצה להעניק להם מכל טוב, שרוצה ללמד אותם להבחין בין טוב לרע, לחנך אותם על פי מסורת כזו או אחרת, הכל לפי התרבות והמסורת הנהוגים בבית, בין החברים, בבית הספר, וכו'. התוצאה היא שהילדים מחונכים להתנהג בצורה הומוגנית. לפי אמות מידה קבועות מראש. בלי אבחנה מה נכון להם על פי הטבע שלהם. התוצאה היא שבמקום לקבל תמיכה – הם גדלים לתוך התניות כאלה או אחרות.
היומן דזיין מביא לעולם מתנה. העולם הולך לכיוון חדש של דיפרנציאציה, של ייחודיות, כשלכל אחד ישנה המפה האנרגטית המיוחדת שלו/ה. תפקידנו לתמוך בילדים ובנכדים שלנו כך שיוכלו להתפתח בדרך הנכונה להם, וזו לא תמיד תהיה אותה הדרך לכולם. זו לא תהיה תמיד הדרך בה הלכנו אנחנו.
אם נדע לתמוך בהם בדרכם – "חנוך לנער על פי דרכו" – הלכה למעשה, נסייע בתמיכה בדור שגדל לאוטנטיות, שידע לזרום עם החיים נכון, לחיים מתוך שמחה והגשמה.
והנה הצעה קטנה: עצמו רגע את עיניכם, וחישבו על הימים האחרונים. נסו לשים לב מתי שיכנעתם מישהו לנהוג כפי שאתם חושבים, ומתי עצרתם לרגע, ראיתם רצון שונה, ונתתם לזה לקרות מתוך הערכה? מה היו התחושות בשני המקרים?